עוד ישמע

כשמאיר קליינר פנה אליי, הוא לא ביקש "קליפ AI".

הוא הגיע עם חזון מוזיקלי מאוד ברור.

השיר "עוד ישמע" נכתב והופק מתוך אהבה עמוקה למוזיקה הבלקנית.

לא כחיקוי.

אלא כיצירה שמבינה את השפה המוזיקלית, כלי הנגינה והאווירה הייחודית של הבלקן.

הבקשה שלו הייתה פשוטה:

ליצור עולם ויזואלי שירגיש כאילו הוא נולד מתוך המוזיקה עצמה.

נקודת ההשראה הייתה סרטיו של אמיר קוסטריצה.

לא כדי להעתיק אותם.

אלא כדי ללכוד את התחושה האנושית, הצבעוניות, הכאוס המאורגן והשלמות שבחוסר השלמות.

מאותו רגע ידעתי שהמטרה איננה ליצור תמונות יפות.

המטרה הייתה ליצור עולם שאפשר להאמין שהוא באמת קיים.

רוב יוצרי ה-AI מתחילים בפרומפט.

אני התחלתי בתסריט.

לפני שנוצר אפילו פריים אחד היה חשוב לי להבין את הסיפור.

רק אחרי שהתסריט היה שלם התחלתי לחשוב איך העולם הזה ייראה.

מבחינתי, הטכנולוגיה מגיעה רק אחרי שהסיפור כבר קיים.

אחרי שהתסריט היה מוכן הבנתי שאני לא רוצה לקבל החלטות תוך כדי יצירה.

רציתי שכל העולם כבר יהיה קיים.

לכן עצרתי את תהליך ההפקה.

ובניתי את העיירה.

הרחובות.

האדריכלות.

הבתים.

הכיכר.

רק אחר כך עברתי לדמויות.

ואז התחיל הסרט.

לפני שהתחלתי ליצור שוטים, ליהקתי את הסרט.

יצרתי את כל הדמויות המרכזיות מראש.

החתן.

הכלה.

צ'יקו.

הנגנים.

וגם עשרות דמויות רקע.

המטרה הייתה שכל מי שמופיע בסרט ירגיש כמו אדם שחי בעיירה הזאת.

לא מודל AI שמופיע במקרה בפריים.

האתגר הגדול ביותר לא היה ליצור תמונות יפות.

אלא לשמור על אמינות.

רציתי שהרחובות יתחברו זה לזה.

שהעיירה תרגיש אמיתית.

ושהצופה ירגיש שכל מה שהוא רואה מתרחש באותו מקום.

השוט המורכב ביותר היה המפגש בין תהלוכת החתן לתהלוכת הכלה.

שתי תהלוכות.

רחובות שונים.

אותה כיכר.

אם הגאוגרפיה של העיירה לא הייתה עובדת—

הצופה היה מרגיש בזה מיד.

עד אותו רגע ראיתי שוטים.

ברגע שהחתן פתח את דלת הבית שלו, ראה את הנגנים ואת צ'יקו רוקד לפניו—

הרגשתי שאני כבר לא מסתכל על ניסוי ב-AI.

אני מסתכל על סצנה מתוך סרט.

אני חושב שאנחנו מזדהים עם אנשים.

לא עם שלמות.

כשדמות נראית כמו פלסטיק,

קשה להרגיש אליה משהו.

לכן בכוונה יצרתי אנשים רגילים.

פנים עם אופי.

קצת אסימטריה.

קצת חיים.

אנשים שיכלו להיות השכנים שלנו.