רייצ'ל ודייב נוסעים בזמן - י"ז בתמוז

הפרויקט הזה לא התחיל אצלי.

מערך השיעור על י"ז בתמוז כבר היה קיים.

גם רייצ'ל ודייב כבר היו קיימים — בגרסה בסיסית מאוד, קרובה יותר לאיור מאשר לדמויות שאפשר להאמין בהן.

הארגון נתן לי חופש יצירתי מלא ולא התערב בהחלטות היצירתיות.

המשימה שלי הייתה לתרגם את מערך השיעור לשפה ויזואלית.

לא לשנות את המסר.

לא להמציא רעיון חדש.

אלא להפוך רעיון חינוכי לחוויה קולנועית.

השלב הראשון לא היה עיצוב.

הוא היה כתיבת התסריט.

רציתי להבין איך רעיון כמעט מופשט קורם עור וגידים על המסך.

איך ילד לא רק ילמד על ירושלים של ימי הבית השני, אלא ירגיש שהוא באמת נמצא בה.

במקום להסביר את ההיסטוריה, רציתי לתת לילדים לבקר בה.

היה חשוב לי שהעיר לא תרגיש כמו שחזור היסטורי.

רציתי לבנות עיר שחיים בה.

לראות את החומות. לראות את בית המקדש מרחוק.

אבל לא פחות חשוב — לראות את הרחובות, האנשים, השוק והילדים.

רק כשמרגישים את החיים שבתוך העיר, אפשר להבין על מה החומות שמרו.

אחת המטרות הייתה לקחת את הגרסאות הראשוניות של רייצ'ל ודייב ולהעניק להן עומק ונוכחות.

לא להמציא אותן מחדש, אלא להפוך אותן לדמויות שמסוגלות להוביל את הצופה דרך הסיפור, ולהרגיש טבעיות בתוך העולם שנבנה.

הרגע הזה לא היה דרמטי.

זה היה כשהילדים משחקים כדורגל ברחובות ירושלים.

באותו רגע העיר הפסיקה להיות תפאורה.

היא הפכה למקום שחיים בו.