אוויר מבורך

את "אוויר מבורך" הלחנתי למילים של חגית שמחה בן צבי, במסגרת "הפרויקט של הלב".

כמה שנים אחר כך, כשהתחלתי ליצור סרטים באמצעות AI, חיפשתי שיר שאפשר להפוך לסרט.

לא רציתי להמחיש את המילים. רציתי למצוא רעיון קולנועי שיעמוד בפני עצמו.

"אוויר מבורך" היה הבחירה הטבעית.

השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה פשוטה: איך מצלמים אוויר?

כמובן שאי אפשר.

ואז הבנתי שאני בכלל שואל את השאלה הלא נכונה.

עוד לפני שהיה תסריט, הייתה לי תמונה אחת בראש. ילד קטן עם קסדת חלל.

לא ידעתי עדיין מה יקרה בסרט. אבל ידעתי שהתמונה הזאת היא נקודת ההתחלה.

משם התחיל להיבנות כל הסיפור.

בחרתי בילד כי ילדים עדיין מסתכלים על העולם אחרת — הם שואלים שאלות, מדמיינים, ולא תמיד מקבלים את המציאות כמובן מאליו.

רציתי שהסרט יעבור דרך נקודת המבט הזאת. כזו שילדים יוכלו להתחבר אליה באופן טבעי, אבל שגם מבוגרים ימצאו בה משמעות משלהם.

קסדת החלל הפכה למרכז הסיפור, אבל היא אף פעם לא הייתה העניין.

הקסדה לא חסמה את האוויר. היא גרמה לו להאמין שאין אוויר.

היה לי חשוב שהסרט לא יסתיים ברגע הזה.

הילד חוזר לאותה עיר אפורה. אותם רחובות. אותם בניינים.

אבל הפעם משהו כבר השתנה. לא העיר. הילד.

ובכל מקום שהוא עובר, העיר מתחילה להתמלא בפרחים, צבעים וחיים — לא מפני שהוא יוצר עולם חדש, אלא מפני שהדרך שבה הוא פוגש את העולם השתנתה.

חיפשתי רעיון אחד שיוכל להחזיק את כל הסרט.

ברגע שמצאתי אותו, כל החלטה יצירתית כבר הפכה לפשוטה יותר. כל שוט. כל צבע. כל תנועה. נבנו סביב אותו רעיון.